תפריט וחיפוש
חיים של אחרות – הילה רגב

חיים של אחרות – הילה רגב

הילה ואני הכרנו

כשחיכינו יחד למונית,

מתחת למלון קרלטון בתל אביב,

בסיומו של אירוע השקה (יוקרתי, בטח שיוקרתי) כלשהו,

כשעוד כתבתי ב"טייםאאוט" על אופנה ועיצוב.

כמצופה מנשים מהתחום,

שמרנו על פאסון והעמדנו פני עסוקות נורא בטלפון,

לא לפני שבחנו האחת את השנייה מכף רגל ועד ראש.

הדקות נקפו, המונית התעכבה,

ומכיוון שגם הילה וגם אני,

מעדיפות, בסופו של דבר,

שיחה על פני שמירה על פאסון,

התחלנו לפטפט, אני כבר לא זוכרת בדיוק על מה,

וזה גם לא ממש חשוב,

כי יצא שהרווחתי חברה.

"אני הילה רגב, עיתונאית ועורכת הדיגיטל של שבועון לאשה, תסריטאית וצלמת. בת 36.

אמא של נסיכות הברזל: ליה (5) ורומי (3). נשואה לבעל.

כשהוא פה, זה לא קורה הרבה, אבל כשהוא פה, אנחנו ממש נשואים.

אנחנו גרים בצפון הישן של תל אביב, אחרי שגרנו ליד הים של תל אביב ולפני כן גרנו בירושלים.

מיד כשעברנו לתל אביב מצאנו בפוקס דירה בשדרות נורדאו פינת הירקון. ממש על הים.

בתור ירושלמית לשעבר, ים הוא פלא עבורי.

מדי פעם הייתי יוצאת החוצה ומציצה מהמרפסת רק כדי לוודא שהוא עדיין שם.

זו הייתה דירה ישנה ומתפוררת וכשרומי הגיעה והתחלנו לישון ארבעה בחדר,

הבעל הכריז שאו שעוברים, או שמתגרשים,

בתל אביב זה ממילא אותו מחיר,

אז עברנו יותר מזרחה לשכונה בורגנית ונעימה שבה כולם כולנו.

אנחנו גרים פה פחות משנתיים והשתרשנו היטב במרקם השכונתי.

המקום האהוב עלי בבית הוא המטבח.

יש בו אור מופלא, מקרר שלא דורש לקום מהכיסא (כי הדירה כל כך קטנה),

החלון מלא עציצים ויש לי נוף אייקוני של הבניין ממול וחדר האמבטיה של השכנה ממול."

איזו אמא את? הרפתקנית? מתירנית? משקיענית? קשוחה? זרקנית?

"אני אמא פמיניסטית מאפשרת.

אין אצלנו (כמעט) אסור או אי אפשר נחרצים,

ואני מעדיפה לתת לילדות לקבוע את הגבולות שלהן בעצמן.

כל בוקר הן מתארגנות כאילו הן בדרך למופע דראג בוגאס.

מעמיסות תכשיטים, אביזרים, איפור ערב מלא, פאות ותיקים וככה הן הולכות לגן

(אפשר לראות את התלבושת היומית שלהן באינסטה שלי, תחת ההייליטס iron princess).

הן יודעות שכשהן מגיעות לגן, הן צריכות להוריד את הכל וזה חוזר איתי הביתה.

יש ממתקים בבית, אבל הן יודעות שמותר להן שני עדשי שוקולד אחרי ארוחת ערב והן לוקחות ומחזירות.

זה עליהן ובאחריותן.

בכלל, אמהות עצלניות מייצרות ילדות עצמאיות.

הן מתקלחות לבד, מורידות מהשולחן, מכינות לעצמן אוכל.

כל מה שאפשר להוריד ממני, מבורך.

אני תמיד שם להשגיח או לעזור,

אבל בכללי אני משחררת. מקסימום, הן לא יצליחו. הפעם".

מה הכי כיף לכן לעשות ביחד?

"הבנות שלי בטח יגידו "צחוקים במיטה",

שזה פשוט להתגלגל ביחד במיטה שלי  ולהתדגדג ולצחוק ולהתחבק.

זה הדבר האהוב עליהן, אבל אני פשוט נהנית לדבר איתן.

אנחנו הולכות להרבה הצגות ומופעים מתוקף תפקידי

(הילה כותבת ביקורת על מופעי תרבות לילדים בלאשה – ש"ה)

וזה תמיד כיף לשמוע מה דעתן.

הן מצחיקות ודעתניות מאד, ויש ערבים שבהם אני פשוט יושבת על הספה בסלון,

והן מציגות לפני בהצגה שהן יזמו לבד.

ליה ממציאה ורומי עושה כל מה שליה אומרת לה".

יש איזה מאכל שאת מכינה שהבנות אוהבות במיוחד?

"קינואה עם סייטן וכרובית בתנור.

סתם, אני לא אזהה סייטן גם אם יזרקו אותו לעברי בניצת הדובדבן (סיפור שקרה באמת).

הבעל אומר שהבישול שלי משתפר כל יום, אבל הילדות מסרבות לשתף פעולה.

ולכן גם אם אני משקיעה בקציצות ירק או המבורגר מעושן,

הן יעדיפו לאכול פסטה עם רוטב עגבניות, שניצל ופיצה בתנור.

כשיש פה פליידייטס עם הורים, אני מרהיבה ולשה בצק ומכניסה לתנור

וזה מאד מרשים את כל הנוכחים שאינם קרובים אלי בקרבת דם.

זה מן 'וואן טריק פוני',

אבל אני מקפידה לעשות אותו עם אנשים אחרים כל פעם, כך שהרושם נשמר".

מה אתם עושים בסופי שבוע?

"מאיימים ברצח בתוך המשפחה.

אם זה היה תלוי בי ובבעל, היינו עושים בינג' כל הסופש ומשנעים טייק אווי להיכל.

לרוע המזל יש פיות להאכיל, לבדר, לשעשע, להצחיק ולהפריד,

כך שאנחנו בדרך כלל בהצגה או סרט,

בימים יפים אנחנו עורכים פיקניקים מושקעים בפארק הירקון,

וכשממש קשה אמא שלי מקבלת ווטסאפ שאנחנו בדרך אליה

ושאני מקווה שיש צהרים וגם אם לא זה בסדר, יש לה שעה עד שנגיע".

משהו שלמדתי מאמא.

"המשפחה היא הקרקע.

היא בועה בטוחה שממנה צומחים החוצה ובתוכה כולם ערבים זה לזה.

לא הבנתי את זה בזמנו, אבל זה כלי מאד חשוב עבורי.

האחים שלי ואני מאוד מחוברים זה לזה ואני מקווה שגם הבנות שלי יגדלו ככה".

האם האמהות שינתה אותך? באיזה אופן?

"איבדתי את היכולת לישון יותר משש שעות ברצף.

אני מנסה, אבל היכולת הזו אבדה לעד.

ההפיכה להורה דחסה הכל לפרופורציות ושינתה סדרי עדיפויות.

דברים שפעם היו מפילים אותי הפכו להיות לא רלוונטים,

ויום קשה מתפזר עם התרפקות של אחת מהן.

ההבנה שיש בחיים שלך מישהו יותר חשוב ממך כרגע

(ואני מדגישה כרגע, כי בשלב מסוים זה חייב לחזור להיות את)

הייתה עבורי מאבק בלתי פוסק.

ברגע ששחררתי והבנתי שזו אני עכשיו, הכל הפך להיות הרבה יותר קל".

מה כיף לך באימהות? ומה קשה, מתסכל ומבאס?

"כיף לי לבלות איתן.

לראות איך הן הופכות להיות נשים חכמות ויפות.

לראות איך הן מלקטות קטעי מידע מהעולם והופכות אותם לשלהן.

לגדל שתיים צפופות כל כך היה קשה מאד ברמה היומיומית.

אני זוכרת את עצמי מסתובבת עם מנשא ועגלה או עגלה וטרמפיסט בגינות ציבוריות בכל תל אביב,

רק כדי שיהיה להן כיף וחוזרת מותשת הביתה.

ראיתי, ואני עדיין רואה בזה השקעה בסל הזיכרונות שהן ישאו איתן,

אבל בריל טיים זה היה מאד שוחק".

המלצה אישית לאימהות אחרות. יש? 

"תמצאו חברה עם ילדה שגדולה משלכן בשנה-שנתיים,

עדיף עם אותו מבנה גוף ותטפחו איתה חברות עמוקה.

במהלך שנותיי כאמא זכיתי לקבל בגדים, צעצועים,

ופסטיליז סופר שווים בחינם מחברות שהילדים שלהן כבר גדלו.

זה לא רק אקולוגי וחסכוני, זו מבחינתי דרך חיים.

רק חשוב לשמור על המעגל ולהעביר דברים שאת לא צריכה הלאה".

משפט שאת תמיד אומרת לבנות? 

"תגידי את צוחקת עלי? את אמיתית עכשיו?".

לאחרונה הן התחילו לחקות אותי וזה מצחיק אותי בטירוף".

האינסטגרם של הילה:

https://www.instagram.com/hilula83/

 

0 Comments