תפריט וחיפוש

יודל.

לפעמים אחרי הגן, כשיש לי כמה דקות של שקט,
אני שוקע במחשבות, מפליג בהרהורים, ושואל את עצמי כל מיני שאלות על החיים:
מאיפה מגיעה הבמבה?
איך נובח כלב?
מתי אגמל מחיתולים?
למה שההורים לא ייקחו אותי לראות קצת עולם? לחוות חוויות? להרחיב אופקים?

הכי הייתי רוצה לנסוע למקום רגוע, אירופאי, תרבותי.
נגיד, שוויץ.

שמעתי שקר שם מאד,
אבל אמא בטח תעטוף אותי היטב.
וכשהגדולים יצאו לעשות סקי,
אני אשאר לי בסלון הדירה המחומם ואסתכל החוצה מהחלון,
על הרחוב הלבן.
אולי אחותי הגדולה תרצה להישאר איתי,
והיא תקלף לי בננה,
ואחר כך נסתכל החוצה ביחד שנינו.
אחרי הצהריים אני אציע לה לבוא איתי לבית הקפה בהמשך הרחוב.
יש שם נוף לגבעות, בראוניס מעולים וקפוצ'ינו סבבה.
למחרת,
אני מנחש שאמא תגיד:"מה פתאום?! בקור הזה?! אתה מנסה להרוג את הילד?!"
אבל אבא יתעקש לקחת אותי ברכבל למעלה, להר, לבילוי של בנים וספורט אתגרי.
יהיה כיף על המזחלת, אבל גם מאד מעייף ומצמיא,
אז בזמן שאבא יקפוץ לבר לקנות לנו בירה,
אני אנוח לי בבמבלרייד שלי, 
שרק נראית כמו עגלת תינוק רגילה, אך למעשה היא רכב שטח משוכלל,
מוצלח בהרבה ממזחלת, אגב.
מה לוקח לו כל כך הרבה זמן?!
אני רק אכנס לבדוק שהכול בסדר-
אצלנו הכל יופי, אבל אמא, כמו אמא,
בטח נורא תדאג.
וככה יעבור לו שבוע.
אז מתי, באמת, הם ייקחו אותי כבר לשוויץ?
בקצב הזה ייגמר החורף ויימס כל השלג.
ותיכף כבר פסח וחופש גדול ושוב כרטיסי הטיסה יהיו נורא יקרים.
אני צריך להזכיר את זה לאבא.
או שפשוט כבר אחכה לטיול של אחרי צבא.

0 Comments