תפריט וחיפוש
יום כיפור שלי וסנדלים.

יום כיפור שלי וסנדלים.

על ממה שעשיתי ביום כיפור ואובססיה קלה לזוג סנדלים.


תחילת שבוע, כמעט עשר בבוקר, ואני בדרך למערכת לפגישה חצי חשובה.
יום כיפור נגמר ואני לא צמתי, לא התייסרתי ולא ביקשתי סליחה מאף אחד.
אבל יש לי תירוץ- הייתי ממש עסוקה:
ניחמתי תינוק שסובל מכאבי צמיחת שיניים,
דרבנתי ילדה בת 11 להכין כבר שיעורים,
עזרתי לאמא שלי לשטוף כלים אחרי הארוחה המפסקת,
ביקרתי חברות שלא פגשתי המון המון זמן,
צפיתי בסרט טבע על חיות טרף בנשיונל ג'אוגרפיק,
דחפתי עגלה ברחבי העיר,
פיקחתי על סקייטרית מתחילה שהתעקשה לצאת בלי מגני ברכיים כי זה הכי פאדיחה,
נתקלתי ליד הסנטר באמא מגניבה וטרמפיסט,

אכלתי ממש בשקט, כדי שאם השכנים צמים הם לא ישמעו את הביסים ויקנאו.
מצד שני, קראתי ספר עם כריכה מעוררת תיאבון-

מצד שלישי, התוכן לא מעורר תיאבון בכלל. ימיו האחרונים של חולה סרטן.
"מאה ימים של אושר" מאת פאוסטו בריצי. ספר מקסים ועצוב.

ניסיתי לישון עד מאוחר,
ניסיתי ללמד את אמא שלי להשתמש בווטסאפ,
ניסיתי לפתור את כל 20 השאלות של מוסף "הארץ",
ניסיונות שכשלו זה אחר זה.
במעט הזמן שנותר לי, ריפרפתי בפינטרסט ומצאתי מושא הערצה חדש

סנדלים של דאמיר דומה לאביב 2015.
יום אחד (באביב 2015, כמובן) הם יהיו שלי.

0 Comments